מצ"ב קישור למספר מילים שכתב מנשה גור ליום הזכרון אני מזמין אתכם להכנס אליו.
_____________________________________________________________________
משום מה שקד
בחמישי לנובמבר גמרתי (סליחה, ב-1970 עוד נהוג היה לומר 'גמרתי' שלא כמו היום שאנחנו הגברים מנסים ללא כל סיכוי לשמר מילה זו שנמחקה על ידן) בחינת בגרות אקסטרנית אחרונה. בלשון. למחרת, בשישי, כבר התגייסתי לגיבוש בחיל האוויר.
היינו המחזור הראשון במשק ש"עשה בגרות" אבל בכדי לא לחבל באושיות החינוך השווה לכל, ובזכות כל ילוד בקיבוץ להיות מושלך ל-12 שנות חינוך 'עיוני', לא הוגשנו על ידי המוסד (אופס, הרמת גבה ? סימן שאינך שמוצניק/ית ועוד נשוב אליך עם הסברים ותירוצים ממצים), ובמקום להקדיש את כל זמננו לעבודות השדה, בריכה, ויחסים בין לאומיים בחברת מתנדבות בהירות עור ושער, עם אפון קטן וסולד ועוד יתרונות שבעת ההיא, בלי חזיות, הזדקרו לעיני כל.
Shooting an elephant או, ייבדל לחיים ארוכים The Devil and Daniel Webster ואפילו Ode to the wind הייתה האנגלית שלמדנו בעת שסביבנו נפתחו קורסי ערב אטרקטיביים של 'English in bed' עם מיטב המורות.
עד אוגוסט היו התמונות, במסגרות השחורות, והקטעים האחידים בהיקפם, שהופיעו כמעט יום יום בעיתונים. באוגוסט, בעודנו טוחנים את ספרי 'דובשני' עד דק, הושגה הפסקת אש בתעלה. למרות תמיכתנו ב"מכתב השמיניסטים" לגולדה, התנדבנו למיטב היחידות הקרביות מבלי לתת דעתנו לחלקנו ותרומתנו לטכסי העקידה והקרבת הקורבנות, הלאומיים כל כך.
אפילו אני שכבר בגיל שנתיים הרכבתי משקפי מתכת עגולים, שלימים נודעו כמשקפי ג'ון לנון (זה מה שקורה כשאינך ער לשמירה על זכויות קניין), והיום 'עיגולדים' של לפלפים, הלכתי לבדיקות לצוות אוויר, במהלך י"ב, ולמרות שגם בין עין לעין אין אצלי כל קשר, הספיק, כנראה, השארם של בן 18 לשכנע את הבודקות שאי יכולתי לראות ככל האדם אינה חסרון.
בחזרה לבקו"ם אחרי שבועיים בנגב, שבסופם עפתי מהגיבוש (לנוחותי תליתי הדחה מוקדמת זאת בעיני), ישבנו באוטובוס צבאי ועם החברים החדשים והמגובשים כל כך, דנו במכלול האפשרויות הבלתי מוגבלות העומד לרשותנו.
בהיותי מקיבוץ שבעמק, נטיתי לסיירת גולני אבל השתכנעתי על ידי ידיד לאוהל, בגיבוש, לרשום כעדיפות ראשונה את סיירת 'שקד' שעלילות גבורתה, בקרבות ההתשה, על הסוללה בתעלה סופרו מפה לאוזן.
היינו שניים עשר "נפלי טייס" (מה שעשה אותנו 'מובחרים' ורצויים בכל מקום) שרצו "שקד". אבל לצבא כבר אז הייתה מחשבה נועזת ומרחיקת ראות ושיקולי 'אינטגרציה' איפשרו ל'שקד' לקבל רק שניים מאתנו.
איך בוחרים? כמו בימים הטובים, בספרטה :
התבקשנו להוריד חולצות ולרוץ בעקבות קצין מרשים (שלימים יתברר לנו שיש לו אוסף עצום ומרהיב של מקפלות מצנחים בתל-נוף, לא כולל החלפות) במסלול חולי של בחינת טנקים, עד שיישארו שניים בלבד.
כולנו בוגרי גיבוש, האמונים על עזרה הדדית, אבל הפעם התחפושת היא של גלדיאטורים – יש סיכוי להצליח כשחברך נופל מאפיסת כוחות.
בחורף של י"ב היינו הולכים בלילות לשחק קט רגל באולם הספורט. שלושה נגד שלושה. אין אאוטים, אין התקפה, או הגנה. כדורגל טוטאלי במיטבו, שאומץ אחר כך על ידי נבחרת הולנד ב-1974 . התאחדנו עם כיתה מקבילה לנו במוסד של ילדי עליית הנוער ובינם היו שחקנים מעולים מברזיל ורומניה בעיקר.
כל כך טובים היינו, בעינינו, שהפכנו את מגרש האתלטיקה בקיבוץ למגרש כדורגל והזמנו את נבחרי הקיבוץ לשמש בשר תותחים, שבועי, נגדנו בשבתות בצהרים. כל הקיץ שיחקנו בצהריי שבת, למרות מחאות הנערות בביקיני המבוזבז בבריכה. כך שהמיון האכזרי ב'שקד' התאים ללב/ראות שהוכנו מבעוד מועד.
לקחתי הביתה, לשבת, את הקיטבג החדש כשאני בתוך הנעליים האדומות עם סוליות הקרפ שנתנו לי הרגשת עוצמה, דריכות וגמישות כשל נמר בנגלי המשחר לטרף.
עם אותה הרגשה קרעתי רצועה בקרסול בכדורגל של שבת בצהרים וביום ראשון הנמר הבנגלי התעורר כגריגורי, לתוך עורו של קנגורו המקפץ עם נעל אחת בלבד, וקיטבג, להתחיל טירונות בדרום, ב"שקד".
לאחר כמה ימי התארגנות בבסיס היחידה ליד באר שבע הגענו לשפת הים בחאן יונס.
בעזרת מי ים ותחושת שליחות ניקינו ושטפנו ביתנים נטושים של הצבא המצרי על שפת הים והכנסנו מיטות ברזל מצריות כבדות ומגושמות בפעם הראשונה לביתנים.
קשה לדעת במה היה חטאנו, ומהר למדנו שיש לנו סמל שישן ביום בכדי להעניש אותנו בלילה, אבל כבר בלילה הראשון התבקשנו, על ידו, להעביר את "הבית" (מיטת האפיריון וכל ציודנו הצבאי) למרגלות אחת הדיונות עליהן ישב ושיחק בעצבנות עם סכין שהוריד מקלאץ' של ענק סודני אותו חיסל בקרב פנים אל פנים על הסוללה בגזרה הצפונית של התעלה.
בבוקר בעודנו ישובים בח' על שפת הים ועל פלג האוהל פזורים לפנינו כל חלקיו, רבי החן, המעורטלים והמתמסרים בכל עת לחלודה או לגרגר חול מזדמן, של ה-FN האימתני.
בין ניקור לניקור שמענו מילדים בני 20 שברובה צריך ל"טפל כמו באישה",
לאהוב, לפנק, ללטף, לנהוג בזהירות ו…לצפות לתמורה.
התעוררתי בבהלה למשמע הציווי "טוס לים ובחזרה" שמשמעו שבכדי להחדיר בי מעט יותר ערנות אני מתבקש להתעלם מהקור של נובמבר, לאחוז באישתי החדשה בידים מונפות מעל הראש ולהסתער בעזוז אל תוך גלי הים עד אשר ייווכח המ"כ שרק הרובה נשאר יבש (למעט אותן טיפות מי ים שתהינה החלודה של מחר).
השיטה עבדה. חזרתי לח' רועד כולי, בגדי נוטפים, ובתוך הנעליים האדומות מפרפרים נואשות דגיגונים שנשבו – אבל ער לחלוטין.
עם הדוקים בכיסים
את אימוני הצליחה עשינו בצפון. שבוע שלם הוקדש לתרגולת של חציית התעלה על ידי סירות גומי (זודיאק) והעלתן על קיר, שהוא העתק מדויק של הקיר בגדה המערבית של התעלה.
באותה עת כבר היינו באימון סיור, עם החריצים הראשונים בקת, אחרי תעסוקה מוצלחת ורטובה, בג'בליה, אל-בורייז', אל-מואזי ונוציראת.
איש לא העלה בדעתו אפשרות שהמצרים יחצו את התעלה, והאימונים שלנו יועדו לתסריט האחד והיחיד – אנחנו חוצים קודם.
יצאנו צפונה נלהבים לתרגול של הקמת ראש גשר חי"רי. עצם הנסיעה צפונה הייתה חוויה עבורנו, והקמנו מאהל של אוהלי סיירים בתוך נמל הקישון, לגדות הנחל שסרחונו, כבר אז, גירש יתושים גם אם הצטיידו במסכות.
יציאה לאימונים הייתה בבגדי ים ולמרות שצחקנו שאסור לעשן ליד המים פן ידלקו, תרגלנו הרצת הסירה, במלוא המנוע, אל תוך הקיר, הקפצת שניים, עם החבל, רגע לפני הנגיעה, לגובה של מטר וחצי וניסיון להעלות את הסירה, ואותנו, בתוך שניות מעטות ככל האפשר.
בטירונות למדו עבודת צוות מהי, עת הסתובבנו לילות שלמים על הדיונות, שבין חן-יונס לים, נושאים עמוד חשמל על כתפינו, ומאזינים לסיפורי גבורה ועזוז של סמל המחלקה.
את הקורה נשאו בעצם רק שני הגבוהים ביננו (הח"מ היה השני..) אבל כל אחד מהאחרים חשש מ"מקל הפיקוד" הארוך והמגולף, שיוכנס במפתיע, בין כתפו לקורה בליווי הערכה על תרומתו למאמץ הצוות, ועל היותו "חרה קטן" שדופק את החברים שלו ולא עוזר.
וחברינו, הקצרים, היו נתלים על הקורה, לשם בטחון, ומוספים עול על שתי הכתפיים הדואבות שגרביים משומשות, מתחת לחולצה, היו המגן האחרון שלהן.
כששוועתנו הגיעה עד לאוזני ירום הודו היה פותר אותנו תמיד באותה אמירה : "מה אתם מקטרים, אנחנו שיחקנו דוקים עם קורות כאלו, כשהיינו בגילכם".
אותו סמל היה עומד עם שעונו על גדת תעלת הדמה ומחזיר אותנו שוב ושוב למים ולניסיון מחודש לשיפור הזמן.
כשהגענו ל-18 שניות וחשבנו שנזכה במילה טובה, מים של ממש, או אולי אפילו איזה הפסקה קטנטונת אמר : "מה קרה לכם? אנחנו עשינו זאת ב-12 שניות"
וכששאלתי : "עם הדוקים בכיס?" ידעתי שהלך הצ'אנס לאפטר ומוניתי מיד לשומר מאהל, בערב.
אמנון שחם
_____________________________________________________________________
למשפחת סיירת שקד
הספר "שקד לנצח" - סיפורם של לוחמי סיירת שקד - יחידה 424
במזל טוב!, לאחר 3 שלות עבודת מחקר, פגישות עם עשרות מפקדים ולוחמים, גביית עדויות, איתור דוחות מבצעים של היחידה משנותיה הראשונות בארכיון צה"ל, כתיבה ועריכה, הגיע ספרי "שקד לנצח" להדפסה לקראת צאתו לאור. הספר מוקדש לנופלים, למשפחות השכולות, ללוחמים ולאנשי המפקדה. הכתוב עבר עריכה ע"י ד"ר בלה גוטרמן, מי שהייתה העורכת הראשית ומנהלת הוצאת הספרים ביד ושם. "שקד לנצח" יוצא בכריכה קשה, במהדורה מיוחדת בת 1,000 עותקים, ובו 460 עמודים, ולוח צבע בן 16 עמודים המוקדש לנופלים ולפצועים. "שקד לנצח" "עולה" לדפוס לאחר עבודת הפקה של 'מערכת' ההוצאה לאור של קיבוץ דליה.
השקת הספר תיערך בקרוב.
ברכות,
שלמה ולדמן
רח' המעפילים 24 אבן יהודה
0522-507014
_____________________________________________________________________
12/10/09
לכ' שלומי גרונר,
יו"ר עמותת "שקד",
שלום שלומי,
אני, אורי אבני, שרתתי בסיירת שקד בשנים 1967 -1971 כחייל, מ"כ וקצין והתודעתי לקיום האתר של סיירת שקד רק לפני כשבוע, בעקבות התקשרותו של אלי (תמיר) מקבוצת שילר להורי, ותוך שהוא מספר להורי את סיפור הקרב, שיפורט בהמשך, בו השתתפנו שנינו, ביקש כי אצלצל אליו, וכך עשיתי!
התרגשתי ללבן עמו מחדש את אירועי אותו הלילה, ובהמשך השיחה הוא שכנע אותי להגיע לגילוי המצבה החדשה לחללי "סיירת שקד ", לזכרם של חברי הטובים, מוטי חדש, מישמיש, ארנון צור, מודי סגל, צלי שמחוני, צביקה רוזנצוויג עמנואל בנישו ועוד נוספים, זכרם לברכה.
הגעתי לטכס בשבוע שעבר בפארק שקד ולמחרת נכנסתי לאתר "עמותת שקד" וקראתי את הכתוב אודות אירוע ההיתקלות בו השתתפתי עם אלי (תמיר) בשלהי שנת 69' ונדהמתי לקרוא סיפור כללי ולא מדויק עליו.
אני רואה חשיבות רבה בהנחלת המורשת והעברת דיווחי אמת ונרגש לנוכח קיום האתר.
לכן ברוח זו אני מבקש ממך לתקן את הכתוב לגבי אירוע ההתקלות בשלהי 69', לא רק למען אלה החיים אלא בעיקר לזכרו של צלי שמחוני ז"ל, בן מחזורי, שנהרג באירוע בעודו חש לטפל בפצוע (כמדומני שפירא) ששכב בכלי, עליו פיקדתי, כל משך ההסתערות ועד החבירה.
כפי שאספר להלן נערך תחקיר לגבי האירוע ע"י תת אלוף (דאז) מוטה גור ז"ל ותחקיר זה אף נרשם. להלן הסיפור המלא של האירוע:
בשלהי 1969 ירדה שיירת "מערבלים" (פלוגה שלמה) בפיקודו של עמוס טרטמן
ממחנה "קרונות הרכבת" ליד טסה לכביש התעלה.
כל "מערבל" תוגבר ע"י שניים או שלושה אנשי מילואים, שלא היו שייכים ליחידה ומן הסתם גם לא הכירו את הכלים ואת הפעילות, לכח חסרו אפודי מגן ולכן החפ"ק, שכלל את צלי שמחוני ז"ל, החובש הפלוגתי, בפיקודו של עמוס, יצא ללא אפודי מגן. שיירת ה"מערבלים" התמקמה על כביש התעלה, כאשר קצהו הדרומי (בפיקודי) מוקם מעט צפונה ל"גשר הפירדאן" (אותו ניתן היה לראות במכשיר). ולא ב"חווה הסינית" כפי שכתוב באתר . די מוקדם אחרי המיקום (עוד בטרם הצלחתי להסביר לחדשים מהו המכשיר) זוהו ע"י הכלים הצפוניים חיילים מצרים בתנועה לעברם.
את פירוט האירועים בקצה הצפוני אני מכיר רק מזכרוני מרשת הקשר, בכל אופן ה"מערבלים" הצפוניים פתחו באש והסתערו על החיילים המצרים, במהלך ההסתערות שקעו בבוץ חלק מהכלים.
בעוד כל החפ"ק היה עסוק באירוע בצד הצפוני, זיהיתי תנועת חיילים מצרים מולי על סוללת מסילת הברזל, אולם הללו היו במרחק גדול מדי לירי משמעותי, לכן חיכיתי שיתקרבו מעט. משנוכחתי שהם לא מתקרבים לכביש התעלה אלא נשארים על סוללת פסי הרכבת החלטתי, למרות הטווח הגדול, לפתוח באש ולקצר טווח בהסתערות רכובה.
לפני הפתיחה באש, עשיתי סריקה עם המא"כ הידני לוודא שהכל תקין באגף השמאלי (כזכור אני הייתי הכלי הדרומי בשרשרת), לתדהמתי, ראיתי קבוצה גדולה מאד של חיילים מצרים בשלבי התמקמות למארב (חפירת עמדות וכו') בקרבה של כמאתיים שלש מאות מטר מאיתנו בחצי זווית לכיוון דרום.
דחפתי את הצריח עליו ישב שפירא לכיוון קבוצת החיילים המצרים ותדרכתי אותו לכוון למרכז הכח שלהם ומיד אחרי תחילת הירי לצודד מעט ימינה ושמאלה.
עפ"י פקודה שלי, שפירא פתח באש ואני הצטרפתי לכיוון הנותבים עם מא"ג הסיפון. הכח המצרי השיב באש רבת עוצמה תוך ירי של R.P.G בקצב של "עוזי". די מהר נפגע שפירא בבטנו ונפל לאחור, בהעדר מפעיל מיומן עליתי אני מעמדת המפקד לכלי, אולם הכלי נפגע גם הוא מהירי ולא היה שמיש,
ירדתי בחזרה לעמדת המפקד ופקדתי על אלי (תמיר), כנהג הכלי, להסתער (תוך ישור הכלי לחצי דרום) וכך עשינו. ראינו, כי פגענו בחיילים מצרים (חלקם בערו בגלל תחמושת שנפגעה) עשינו במקום מספר סיבובים ולא ראינו חיילים נוספים.
בשלב הזה מיהרתי לחבור לחפ"ק של עמוס כדי לפנות את שפירא הפצוע, ששכב כל ההסתערות בכלי, ובזמן זה החלה הפגזת אימים בכל השטח ,לפי דעתי, ארטילריה של המצרים וגם שלנו.
בדרך לחבירה עם הכלי שלי נפגע צלי שמחוני ז"ל מרסיס ענק, שפגע באזור אבי העורקים, בהעדר חובש אחר לכח, ירדתי אני לכלי החפ"ק לטפל בצלי ז"ל, עשיתי חוסם עורקים, ככל שהיה באפשרותי והנשמתי אותו במשך זמן רב, על אף שנראה היה כי אפסו הסיכויים להחיותו, התחלנו לחזור לחבירה עם רופא שאישר את שחששתי.
הקרב (עפ"י זכרונו של אלי) ארך משעה שבע בערב ועד אחת בלילה. למחרת היום, נערך תחקיר, בו השתתפו מפקדי הכוחות, עמוס טרטמן, פאצי ונוהל ע"י מוטה גור ז"ל, אחרי שסיפרתי את שאירע, נשאלתי אם לדעתי פגעתי בחיילים מצרים במהלך ההסתערות והשבתי, כי לדעתי, יש הרוגים מצרים בשטח. במקום הוחלט, שיש לחזור לשטח ולוודא כי נפגעו מצרים.
מפקד הסיור היה פאצי (אמציה חן – ס/מפקד היחידה) עד כמה שזכור לי, יצאנו בשני זחל"מים, כשהגענו לכביש התעלה, לא מצאנו הרוגים באזור הצפוני של האירוע ולאחר מכן המשכנו לאזור הדרומי ("שלי"). בשלב כלשהו עצר פאצי את הכח לצורך תצפית והעזתי לומר לו: "פאצי על כביש התעלה אסור לעמוד ביום", (כל המכיר את פאצי (ואומץ לבו המפורסם) יודע כי לפאצי אסור להגיד דברים כאלה) מובן, שהמשכנו לעמוד ותוך שניות נחתו פגזים כמו במקבץ, אחד מימין אחד משמאל ואחד מלפנים. התחלנו לנוע ותוך זמן קצר הגענו לאזור ההרוגים המצרים.
נאמר לי אז, כי ממקורות מודיעיניים נודע, כי חלק מההרוגים המצריים נלקחו חזרה ע"י הכוחות המצרים.
שלומי, נראה לי מתאים לספר את הסיפור, כפי שהתרחש לפרטיו, מתוך מסורת היחידה לדווח אמת (אתה זוכר את נ"צ בניווטים),ובעיקר שחבר, בהיותו חובש פלוגתי, חרף את נפשו, כשחש לטפל בפצוע בהיותו לא מוגן בעת הפגזה כבדה ונהרג.
וכן הסתערות הכלי שלי, ככלי בודד, על קבוצה גדולה מאד של חיילים מצרים.
אתה יכול, כמובן, לקבל גם מאלי (תמיר) את סיפורו, משהיה נהגו של הכלי בזמן ההסתערות.
בברכת חברים,
אורי אבני.
===============================================================================
|
