חברים כותבים

 

יעקב קליג' כתב מספר מילים לזכרו של חברינו בועז פיקלני ז"ל:

לבועז פיקלני
החוויות היפות של העבר מעלות חיוך ושמחה בהווה, כי מה שנשאר זה החיוך והשמחה שהיו חלק ממהות נשמתו של בועז, וכל זאת בשילוב עצב ותחושת אובדן מוקדם מהצפוי.
חיוך, שמחה, שקט, שלווה, שיתוף, שפע אהבה, אופטימיות, אמונה, אומץ לב, אחריות, – זה בועז.
תשעת החודשים הראשונים של החייל הם המשפיעים על אישיותו כלוחם. כמו תשעת החודשים שבם הוולד מתעצב צומח ומתהווה ברחם האם.
כל חייל ביחידה עובר תשעה חודשי התהוות- טירונות ,אמון לוחם, קורס מפקדי כיתות. את תשעת החודשים המכוננים אלה חלקתי עם בועז, תמיד באותו אהל, מיטה צמודה, לא נפרדנו במהלך כל תשעת החודשים (אז למזלנו עוד לא חשדו בחברים צמודים).
המפגש הראשון היה על רחבת בסיס גדוד 890 בתאריך פברואר 1966. הגענו מבסיס הקליטה לקבלת פנים מהסרטים: קללות, נאצות וקשיחות של מפקדים כמעט בני גילנו שנראו לנו כנפילים. חשבתי, מחר אני בורח מהמקום הזה והולך להיות מכונאי, שזה מקצועי. מי שעמד סמוך אלי אמר שלא צריך להתרגש, הוא יודע כי גם אחיו היה בצנחנים וזה סתם להפחיד ולייאש אותנו שלא נחשוב שבאנו לקייטנה, שמחר יהיה טוב יותר. זה היה בועז, שתמיד אמר שמחר יהיה יותר טוב ויותר קל שאסור להתייאש בשום מקרה.
לא משנה שלפעמים לא היה יותר טוב, בועז לא שינה את מנהגו להבטיח לי שמחר יהיה קל יותר.
וכך במעמד הזה של לרוץ מסביב למחנה עם כל הציוד להכרת הבסיס, בועז היה לצדי ועודד אותי לא להישבר. דפוס התנהגות זה נמשך כל הטירונות, לבועז היה כושר גופני יוצא מן הכלל.(היה שחקן כדור רגל), בעל גוף מוצק, ללא גרם מיותר, ומהיום הראשון שהכרנו לא מש החיוך מפניו. האופטימיות שלו הייתה מידבקת, חוש ההומור היה בעצם הדלק שאיפשר לי לעבור את הטירונות הלא קלה. הכושר הגופני שלי שאף לאפס. בסיום היום עושים את מה שנקרא הסיבוב הלבן, שבו רצנו והקפנו את המחנה לפני השינה. בועז היה רץ לפני עם הפנים אלי ומעודד אותי במחיאות כפיים. לימים אני יחד עם בעז עודדנו חיילים מגולני בקורס מפקדים בג'וערה ששם היו מסלולים לא קלים.
אני זוכר כשהגענו לג'וערה לקורס מפקדי כיתות בועז איחר וכולם התחיילו ,אני סירבתי להתחייל והייתי נחוש בדעתי לא לעשות את הקורס אם בועז לא מגיע. הוא הגיע בסוף וכך עברתי גם את קורס המפקדים וזכיתי בעוד ארבעה חודשים צמודים מלאים חוויות בלתי נשכחות של צחוק הנאה וחברות בלתי נשכחת. במהלך הקורס זכינו בביקור של מפקדנו החדש פואד. אני זוכר שישבנו על הקרקע כמו חברים ולא כמו חיילים עם מפקדם הבכיר, הביקור היה מקור גאווה לנו, בהזדמנות זו בישר לנו מי עבר את מבדקי הקצונה. בעז החליט כבר אז שהוא ממשיך לקצונה. סיימנו את קורס מפקדי הכיתות, ושבוע לאחר מכן נכנסנו לתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, ושוב היינו צמודים. בתקופה זו זכינו להכיר את חיילי סיירת שקד הוותיקים, ביניהם את פצי, עזרא קלנר ועוד רבים מהאנשים הנפלאים ששימשו לנו מודל לחיקוי.
השתחררתי-ב- 1969, בועז המשיך לשרת בצה"ל. לאחר השחרור היינו בקשר לא רציף. בועז עבר לגור בחיפה לאחר החתונה, המפגשים היו לא רציפים עם הפסקות של שנים ובכל פעם שנפגשנו הייתה תמיד תחושה שהקשר המשולש לא במהרה יתנתק: אני, בעז וזיכרונות מצה"ל, מחוברים ללא קשר למציאות הפיזית. המפגש האחרון היה חודש לפני פטירתו הפתאומית, ישבנו במוסך האינטימי והמיוחד שלו, וכמובן שצחקנו כמו פעם וקבענו שנגיע לכנס של היחידה. התקשרתי יום לפני הכנס ובועז הודיע שיש בר מצווה של קרוב משפחה והוא לא יגיע, ולצערנו הוא לא יגיע פיזית גם למפגשים הבאים, אך רוחו תמיד תהיה איתנו, שמחת החיים והאופטימיות חסרת הגבולות שלו תנחה אותי בשארית החיים עד שניפגש שם למעלה ונמשיך לחשוב שמחר יהיה טוב יותר.
חוכמת חיים היא סגולה מולדת שמביאה את האדם להצליח בכל מעשיו. בועז הדוגמה הטובה ביותר לאמת הזו. בועז סיים את כל הקורסים כחניך מצטיין כולל קורס קצינים, בחיים האזרחיים יש המשך להצלחה בעבודה חברים משפחה ותרומה לחברה למדינה.
מודה לאל שזימן לי להכיר אדם כמוך, עוד ניפגש שם למעלה, שמור לי מקום טוב כמו פעם.
 

---

מחאה, ומעט שכל ישר.

כבעבר, והפעם במוצאי שבת של תחילת חודש אלול, מוקדו המחאות בשדרה ובכיכרות בדרישה לסדר עדיפויות אחר. מסתבר כי להט הדרישות סמם ומסמם גם היום את דעת המוחים, כדי מיקוד דרישותיהם אל הקליפה המשקפת את הבעיה, חליף להעמקה לשם איתור וסיכול הגורמים להיווצרותה.

כך שבעצם ידם מניחים המוחים מסד לקיזוז דרישותיהם, זולת סיפוק רגעי המתפוגג בזמן קצרצר כאילו לא היה.

מאחר וסדרי העדיפות בהשקעות הממשלה נקבעים גם /ואו בעיקר משיקולים פוליטיים, ברי כי נתן לשנותן  רק באמצעות פתק הבוחר. אלא מאי, דווקא הזהות בתפקודם של ממשלות בראשות המערך קדימה והליכוד, מלמד על קיומו של חסם בלתי עביר, המונע מהם לממש כהלכה את תפיסת עולמם הפוליטי – מסד לאובדן האמון  בנבחרים, ולערעור יציבותו של המשטר הדמוקראטי.

לכן, טיעוני המוחים לשנוי סדרי עדיפות כלכליים/ ואו מבנה שלטוני כמזור, הנם בחזקת זריעת חול בעיני עצמם והציבור – המתקשה להבחין כי המקור לנטל המיסים ולשיתוק ממשי של המערכת הפוליטית, נובע מתפקוד חובבני אך יקר במערכות הממסד לדורותיו, המשתקף:

במערכת ביטחון הבולעת תקציבי עתק, בתמורה מבצעית זעומה.

בשחיקה מתמשכת של ביטחון הפנים, המנציחה פשיעה מתעצמת, ובהשתוללות נהגים חסרי רסן בכבישים.

במערכת חינוך כושלת, שתפוקתה גולשת לרמה המצויה במדינות נחשלות.

בקריסת מערכת הבריאות הציבורי - ולידה מערכת משפט, כושלת .

ובמיעוט שירותים ואיכותם, שמקבל התושב מהשלטון המקומי.

בעוד נכסי האומה, כמו: חברות המים, מנהל המקרקעין, חברת החשמל, הנמלים ורכבת ישראל, הנמצאים לכאורה בבעלות הממשלה, נשלטים למעשה בידי וועדי העובדים, למרות נגיעתם ונגיסתם הישירה בכיסו של הציבור.

מה שמלמד על תפקוד ירוד בתוצרו ויקר בעלותו, הסותר את אמנת יסוד המשטר הדמוקראטי: נוכחה, מחויבת הממשלה לספק שירותים נאותים באיכות בכמות, ובמחיר סביר, בתמורה למיסי  הציבור.

לכאורה, הפרה זו הייתה אמורה להביא למרד צרכנים (משלמי מיסים). אלא שתחת האיוולת השלטת בחשיבה הלאומית, אימצנו את חוסר המשאבים כהסבר מרצה. בלי דעת כי תוספת תקציב, רלוונטית למערכת שמיצתה את הקיים באופן אופטימאלי – בעוד רמת מיצוי הפוטנציאל במשרדי הממשלה בלוויית מערכות הפעולה שלהן, נמוכה עד מאד.

ראו למשל ולשנינה את פרשת ההינתקות מגוש קטיף:

בעקבותיה נוצרה הסכמה לאומית רחבה על חובת המדינה לשקם את מפוני הגוש. כנסת ישראל חוקקה, האוצר הקציב סכומי עתק – ועל אף אלה, חלפו עברו שש שנים ועדיין מחנה הפליטים ב"ניצן" שוקק חיים, ומעשה השיקום נמצא רק במחצית דרכו.

זה הוא סימן דרך בולט דיו, כדי שכל מוחה לרבות ועדות המומחים יפנימו: כי הענות הממסד לדרישותיהם, לא תוסיף ולא כלום – דווקא משום הפניית משאבים  לפיתרון הממוקד למעטפת הבעיה. במקום לאתר ולאחר מכן לסכל, את מכלול הסיבות והגורמים אשר יצרו אותה.

ואכן, אם נעמיק בחקר הפגע בתפקודו של הממסד הציבורי, נתן יהיה להבחין בהבדל מהותי ביינו למגזר העסקי. כשזה מצטיין במיצוי מיטבי של האיכות האנושית, בהנחלת תחרותיות בלוויית אחריות אישית כדבר שבשגרה. בעוד המגזר הציבורי לשיטתו הקלוקלת מנתב את הכישרון של עובדיו, לייצר חסמים ובלמים להגנת פעילותם ( המוכרת "ככיסוי תחת" ) – וזאת ללא שמץ של ביטוי לאחריות אישית, זולת הטלתה בידי וועדת חקירה, לאחר כשל ואו אסון.

מה שמלמד כי בהשרשת אחריות אישית ותחרותיות ( בלוויית תגמול) בשרות הציבורי, נתן יהיה לנצל את איכותם הגבהה של עובדיו, בהקניית מקום ומעמד ליוזמה – שכידוע הנה מכפילת ערך,  תפוקות ואיכויות.

יעד זה נתן להשגה בזמן קצר ובעלות זעומה, ובלבד ונאמץ הליך שהוא /נוהל עסקי מוכר ומקובל, ובקיבועו כחוק:

ככזה יחייב כל בעל תפקיד בממסד בהכנת תוכנית ובהצגתה, לרבות דיווח עיתי  קבל עם ועדה על אופני ביצועה, ובשמו: "חוק התכנון הבקרה והדיווח".

תחת פיקוח הציבור (בעזרת התקשורת ) המוגדר כריבון, יגבש הממונה (בכל משרד) תוכנית עבודה שנתית שתוצג לעיני כל. ומדי רבעון  באמצעות אינטרנט המצוי בכל בית ומשרד, ידווח לציבור על אופני העמידה בביצועה – בהדגשת הכשלים שאותרו, ואופני העלמתם עד הרבעון הבא.

וכך, ללא איומים וסיסמאות סרק, יהפוך הממונה מדעת/ ואו מחסרונה כאחראי אישית להוצאת תוכניתו  אל הפועל.

לפי כך ממש מתבקש להניח לזמן קצוב את הפתרונות המרשימים (נוסח, שינוי שיטת הבחירות, סדר עדיפות, קיצוצים וחריגה בתקציב), משום נכותה העכשווית של המערכת הציבורית, שתעצים עוד בעקבות השינויים המתבקשים.

משמע: להעתיק את המחאה על אוהליה ומפגיניה אל "גן השושנים" בירושלים – במטרה "לצור" על הכנסת. כדי שזו (באמצעות החוק שלעיל ) תקנה לממשלה, למשרדיה ואגפיהם, יכולת לממש את אותם פתרונות, – מבוא, לשיפור ממשי באיכות החיים, ולאיתנות המשטר הדמוקראטי בישראל.

אמציה חן פצי תא"ל מיל

 

---

 

ההימנעות מהפקת לקחי מלחמת יוה"כ, מקור למכשלה בכביש 12 בואכה אילת.

רק קומץ מאלה הקוראים את מאמרי, נחשפו לטעון ולנימוקיו - כי ההפתעה במלחמת יום כיפור 73 הייתה כולה מעשה ידיו של צה"ל. משנוכח לדעת תחת אש האויב, כי שכח להתכונן להגנת סיני ורמה"ג.

בשונה מזה אימצה ישראל את "הקונספציה", כסיבת הכאוס שהתחולל – מה שהביא להעתקת  מאמצי השיקום להעצמה כמותית (טנקים, אווירונים, מחסני חרום, וכדומה), בעוד שסוגיית הכנת הגייסות (תכנון ותוכניות, נוהלי קרב, ואימונים), נעלמה מסדר שיקום צה"ל שלאחר המלחמה.

מאחר והמדובר במלחמה שפרצה לפני 38 שנים, הנה תזכורת ללקח אחד (מתוך רבים אחרים) מאותה מלחמה, והקשרו לכשל בכביש 12 בואכה אילת :

ישראל דאז כהיום התעלמה  "מכוונות ויכולת האויב" לבצע מלחמה יזומה. למרות שגובו, בהצהרת סאדת נשיא מצרים, ובהכנה גלויה של צבא מצרים לצליחת התעלה. מנגד עמד צה"ל עמד ערב המלחמה, ללא תכנון ותוכניות להגנה, לא בוצע ולו תרגיל אחד בודד להגנת סיני ונמנעו סיורי מפקדים להכרת השטח.

לקח זה המכוון למלחמה יזומה של האויב, מחייב להתייחס ל- "כוונות ויכולת האויב" ככאלה האמורות להתממש 24 שעות מסביב לשעון – משמע: מעת ההכרה באלה,   

על הצבא להכין תוכניות, להוריד פקודות לכל דרג רלוונטי, לאמן את הכוחות (כולל משחקי מלחמה מעת לעת לשמירת המיומנות ), ולבצע סיורי מפקדים להכרת השטח.

בפועל, למרות מחירי העתק בדמים ובדם, שאותם שילמה ישראל, לא נמצא עד היום ולו נימול אחד נוסף, שהיה ביכולתו לסווג את השוני  – בין מלחמה יזומה ובפעולות גמול, לעומת תפקודו הבלתי נסבל של צה"ל מול פעילות אלימה שאותה יוזם האויב. מבוא להפתעה המזיקה הפוקדת את סף ביתנו פעם אחר פעם באים עוצר.

פליאת התקשורת והציבור, מהכנות ומיושרו של אלוף פיקוד דרום, שהודה כי טעה בהחלטתו לפתוח את כביש 12 לתנועה – מהווה עדות לרדידות החשיבה הלאומית גם ובעיקר בקשור לסוגיות הביטחון. 

והרי על פי תורת המלחמה וכלליה, מהווה הטעות חלק בלתי נפרד בהוויית הניהול המבצעי – הממוקד בעת ניהול הקרב באיתורה, כדי לקזז מבעוד מועד את השפעתה המזיקה. 

מאחר וההחלטה לפתוח את הכביש לתנועה אזרחית, נשענה על הערכה כי האויב יתקוף בלילה. שאלת הטעות הייתה בטלה בשישים, אם להחלטה זו נלווה תכנון ותוכניות, כולל מתן פקודות לכל דרגי השטח, בלוויית סיורי מפקדים, סידורי קשר, ולוגיסטיקה, ותרגול מקדים- למתקפת האויב שתתבצע ביום.

משכך לא נעשה, אין מנוס מאשר להפנים כי האירוע הכואב לא נבע מטעות – אלא מהתרשלות מקצועית, המלווה אותנו מאז מלחמת יום כיפור 1973.

אם זאת ועוד בטרם יעלה רף הכעס הציבורי לרום, שממנו תבוא הדרישה לסילוקו של אלוף הפיקוד-  חייבת כל אם עבריה החרדה לחיי בנייה, לעשות ככל שלאל ידה כדי למנוע את ההדחה, מארבע  טעמים:

הראשון: מציין כי מאז הקמתו פועל צה"ל בתוואי שגוי, המתעל להפקת כשלים  שחומרתם עולה, בהתאמה לחריצות ולחוכמה של מפקדיו.

השני: אומץ ליבו וחוכמתו של האלוף טל רוסו, הנם בחזקת נכס לאומי של ממש.

השלישי: כנלמד מהעבר, לא תרמו הדחות קודמות ולו כלום,  זולת תחושה זמנית כי -                "מעתה,ואילך הכול יהיה בסדר".

הטעם המתוק ברביעי, מלמד: כי במקום העריפה/ההדחה עדיף לשנות את תוואי הפעולה, באופן שיאפשר לראשונה לנצל את איכותם של מפקדי צה"ל במיטב.

אמציה חן פצי תא"ל מיל.

 

---

אמציה חן (פצי) כתב מילים נפלאות לזכרו של סא"ל מיל סאלח אל הייב ז"ל:

 

סא"ל מיל סאלח אל הייב ז"ל – שלום לחבר.

לפני חמישים שנים מלאות מהנות ולעיתים מלאות סיכון, פגשתי לראשונה את סאלח אל הייב.

ברקע המפגש עמד מסלול שירותי בגדוד 890 בצנחנים. תחילתו בטירונות, עבור לאמון הלוחם, וגמור בקורס מפקדי כיתות – וכמכלול, הביאו להצטברותה של מסה אדירה של עייפות.

לשם קיזוז ההתשה תכננתי לנצל את קורס הקצינים, למנוחה, ולשיקום הגוף והנפש.

למען האמת הסובייקטיבית, חשבתי לתומי כי "מגיע לי" מהיותי במשפחת חובשי הכומתות האדומות. שאז נמנו על מעמד אצולה הצהלית, המקנים (כך חשבתי) את הזכות לנוח.

אלא שמנקודת מבט אובייקטיבית, הייתה זו אצולה מתנוונת שהסתמכה על פעולותיהם בעבר הרחוק של האבות המייסדים ב-101.

אלא שרצונות ומציאות אינם בהכרח צמודים, כמשתקף בהוויית חייו של אדם. ולדידי, מה שהפר את השלווה המתוכננת – בא כבר במסדר הפתיחה של קורס הקצינים, כשלצידי עמד בחור שחרחר צנום ומחייך ואמר: אני סאלח. לאחר שהסתיים המסדר תוך צעידה לחדרי הכתות, השלים סאלח את הרזומה האישי. בתיאור עולם מורכב, ומסקרן בכל רכיב המצוי בו.

על פני הדברים ובהרף, נוצר מעין הסכם שבשתיקה – כאשר עלי היה (כך הבנתי ) לסייע לסאלח בכתיבה ובהסבר לחומר כתוב, המשתמע בוויתור על חלום המנוחה בקורס הקצינים. ובתמורה, לקבל מידע על עולמו של סאלח שעליו לכל היותר קראתי בעיתון - ובמשמעות כפולה:

באחת, בהערכה בסיסית לעולמו, שמקורה בעלילותיו ופעילותו של "לורנס איש ערב" במלחמת העולם הראשונה.

ובשנייה, מתיאור פעילותה המסיבית של היחידה, הסודיות, וההצלחות במרדפים.

לזכותו של סאלח יאמר ביושר כי בליית ברירה אך בהסכמה מרצון, נאלצתי עבור שנינו לעבור ביתר הקפדה על החומר הכתוב, ולשננו במיטב – ולא פחות חשוב לזהות ולהסתייע, בחוכמת החיים של סאלח, שהייתה ישירה ונטולת קשקשת ב- שיג והשיח המקובל.

יום לאחר יום של תרגילים, בחינות, הרצאות בקצב וברצף. ובעבור ארבע חודשים, הגיע עמוס ירקוני למחנה סירקין כאילו לבקר את סאלח. אך חיש קל הבנתי כי הביקור יועד להכרות, במטרה לשלב אותי  בפעילותה של "סיירת שקד".

הפגישה עם עמוס שהעמיד לפני האתגרים מפתים, לא כל שכן בזכות חברות אישית עם סאלח שבעצמה דמתה לבטון יצוק - הביאו להחלטה. בעקבותיה ביקשתי ממפקד גדוד 890, לעבור לסיירת שקד.

משהגעתי למשמר הנגב, התהפכו היוצרות. כאשר סאלח לקח אותי כפרויקט אישי לאימון גישוש, שדאות, הכרת שטח ולימוד טקטיקה של אותם חודרים בפוטנציה.

וכל זאת ללא חשבון של מעמד, זולת הצלחתו בהטמעת התורה והכרת השטח. כך למשל, יצאנו לסיור (דרומית, מרכזית ואו הצפונית) – כאשר למען נוחיותי שמע אפגע, הושבתי בכסא המפקד כשסאלח מתפקד כגשש.  מה שאפשר לי לקלוט את התורה בזמן קצרצר, להצליח בבוחן הכשרות – ולאחר מכן לתפקד כמפקד סיור לכל דבר.

האסטרטגיה של פעולות התגמול שבצעו הצנחנים, ושהסתיימו לאחר מלחמת קדש – התחלפה בעקבות כניסת חיילי האום לסיני  "לאסטרטגית המניעה", שרובה ככולה עוצבה בסיירת שקד.

וביתר דיוק ופרוט - בידי עמוס ירקוני ז"ל, וסאלח. בתוספת קמצוץ תורתי שנאגר ועובד מניסיונם של שני אשפי השטח.

מה שהביא לגיבוש תורת בט"ש שאפשרה לסיירת, סגירה מוחלטת של הגבול הדרומי. ולימים בעקבות הקמת ארגון פת"ח ופעילותו במרכז ובצפון הוקמו סיירות "חרוב, אגוז" ותורתם של שני אשפי השטח הפכה ל- "ראה וקדש" בכל הגזרות.

סאלח חי את השטח. המרחבים הפתוחים והאתגר המבצעי הוו עבורו חמצן לגוף, ותכלית לאישיותו. שם הביא לביטוי  את כישוריו כמנהיג, את קריאת השטח, ומעל כל אלה – את יכולתו לעצב מעין תסריט שהתברר תמיד כמדויק, באשר למהלכי האויב. ולדידי, הוכחה להיותו מהטובים ביותר ששירתו בצה"ל, ומהבודדים שהשאירו חותם ממשי בתפקודו אז כהיום.

פצי  

---

יום שישי 21/01/11 טו בשבט נטיעות בפארק סיירת שקד, צביעה וחידוש האנדרטה הישנה.

יום שבת 22/01/11 חוג המשוטטים, ההנהלה וצוות העובדים של מפעלי ים המלח, מבקרים בפארק וותיקי הסיירת מדריכים ומעבירים מורשת קרב ומסיפורי היחידה.

 

כמעט שכחתי.

כמעט שכחתי שיש  לנו גם  חבורה מדהימה של ארץ ישראל היפה שערכים וציונות אינם רק מילים במילון, אלא דרך חיים עבורם ועבורנו. חלק, שחי ונושם את הארץ שלא דרך הבורסה או הנדל"ן, עם החי ונושם את הטבע את העץ הפרח והשביל המאובק.

עם הנרגש  מיופיו של הדרדר והנרקיס הפורחים, עם הנרגש ממפגש בחיק הטבע על כוס קפה מהביל ומקשיב קשב רב למורשת לוחמים, אשר לא רק נלחמו כתף אל כתף אלא נלחמים על מקום וזיכרון של אלה שהיו איתנו כשהיינו צעירים והקריבו כל מה שהיה להם על מנת שאנחנו נמשיך בדרכינו  יחד איתם  בזכרון אחד, לא עוד כתף לכתף אך כן בזיכרון אחד, בהבדל אחד, הם נשארו צעירים לנצח בזיכרוננו, במותם קידשו את החיים, החיים בהרמוניה עם איתני הטבע. פארק שקד והגלעד הוקמו עבור החיים, ועם ישראל על טפיו אכן יצרו חיות בפארק וחוויה בלתי רגילה היא להיות שותף לחיות האמיתית האותנטית וללא משוא פנים.

זה להיות שותף לחוויה של יומיים של כמעט שיכרון חושים. יום שישי רבים מלוחמי סיירת שקד הגיעו למפגש חברים לפארק ולגלעד הנופלים, לזכור ולהעלות בת צחוק על שפתיים על סיר הקפה, לחדש את פני היער בשתילים  צעירים ולהחיות את הפארק.

ביום שבת  נזכרתי בעם ישראל היפה אזרחים בעלי ערכים שבמאותיהם הגיע לפארק לחלוק כבוד לאלה ששילמו את המחיר, להוקיר את אלה שנותרו ולשתות בצמא את  מורשת יחידה 424 סיירת שקד שהונחלה לבאים ע"י וותיקי היחידה על דורותיה. לא סיפורי קרב לא סיפורי גבורה, אלא סיפורים על אחוות לוחמים, על מורשת של ערכים של עשיה קשה יום יומית למען הזולת ולא רק למען  עצמך, על אחווה בין בדואים דרוזים ויהודים.

 

ובסוף היום מרגש עוד יותר להסתובב בפארק ולמצוא שהוא נקי יותר ומטופח יותר מאשר בבוקר יום שישי. מפגש מרגש בין דורות שהיו שותפים לעשיה וצעירים ששמעו שאפשר גם אחרת...

הגדולים שבכוכבים  ניבטים אלי  מעיניכם

ובשל אהבתי אליכם  נטעתי  עץ ברוח.

המבקשת  לשיר את שמכם  בעלי  השקמה.

יכולתי לכתוב את הנוגות שבשורות הלילה,

לחשוב  שלא לי אתם, לחוש כי אבדתם לי.

לשמוע את הרוח העצומה המתעצמת בהעדרכם.

והשיר צולל לנשמה כטל בעשבים.

זה הכל. אי שם מישהו שר. אי שם,

נשמתי לא תדע שלוה, כי אבדתם לי.

 

                                                                                       כל הזכויות שמורות@   מנשה גור.